זוכרות שסיפרתי על הפרויקט שבו כל לונדון קוראת את אותו הספר?
אז עכשיו גם בירושלים מבשלים פרויקט דומה. הירושלמים מוזמנים לבחור מתוך חמישה ספרים שנבחרו על ידי צוות היגוי. הספר אמנם לא יחולק בקרנות הרחובות כמו בלונדון, אך יופץ דרך הספריות הציבוריות שברחבי העיר כולל תחנות הקריאה לאורך פארק המסילה בירושלים.
המארגנים מציינים ש"זוהי הזמנה לפרק זמן מוגבל לקרוא יחד כקהילה ספר אחד מעניין ולדון בו. זה לא בהכרח אומר שהוא טוב יותר מאחרים אלא שזה כרגע הספר שרוב הקהל בחר לעסוק בו."
הספרים המוצעים לבחירה הם:
ווקמן / מעין בן הגיא
תוחלת החיים של האהבה / ינץ לוי
הרובע הקטן / חנה טואג
איש ושמו אובה / פרדריק בקמן
תיקון אחרי חצות / יניב איצקוביץ'
על הקורס הזה חשבנו כבר מזמן.
בדיוק לפני שלוש שנים הוזמנו, יותם שווימר ואני, להצטרף למפגש חשיבה על הספרייה הציבורית העתידית. המפגש התקיים בבית אריאלה בתל אביב וכלל אנשי ספר, טכנולוגיה וחינוך. הדיון היה כללי מאוד ואנחנו יצאנו מאוכזבים ונלהבים גם יחד. מאוכזבים, כי דיונים כלליים מסוג זה נגמרים לרוב בלא כלום ואנחנו אנשים חסרי סבלנות. נלהבים, כי האפשרויות הציתו את לנו את הדמיון. הספרייה הציבורית נראתה לנו פתאום כמרחב של אפשרויות – למפגש קהילתי, לעידוד אהבת הספרות, למקום בילוי בלתי צרכני, פתוח לכל ושיוויוני.
קצת פחות משלוש שנים אחר-כך המזימה שלנו יצאה אל הפועל. בזכות מרכז הספר והספריות הקורס "ספרני קהילה" קרם עור וגידים ויצא לדרך. במשך שישה מפגשים סוערים, אליהם הגיעו עשרים ספרניות ממטולה ועל אילת (פשוטו כמשמעו) שמענו הרצאות על ספרות, קהילה, בני נוער, ילדות, תיאטרון ואיור. כל הרצאה העלתה רעיונות חדשים, ויכוחים חדשים ומחשבות חדשות על הספרייה, הספרות, הספרנית והקהל.
וגם קרה משהו נוסף שלא צפיתי. המפגש של הספרניות בינן לבין עצמן היה כשלעצמו שמחה גדולה ואיפשר דיאלוג שחסר להן מאוד כשהיו כל אחת בקן הקטן שלה.
הקורס היה הצלחה גדולה ולפני שנגמר כבר התחלנו לחשוב על מפגשי המשך עם אותה קבוצה ועל הקורסים הבאים עם קבוצות חדשות. בינתיים מתוכנן קורס נוסף בינואר 2017 ובקרוב כבר אפשר יהיה להירשם אליו. מחכה בקוצר רוח.
"פסטיבל בבית" הוא פסטיבל המזמן מופעים אינטימיים בחללים לא שגרתיים: דירות שותפים, חדרי בית מלון, ספסל רחוב ועכשיו גם ספרייה ציבורית.
כחלק מעונת התרבות בירושלים מציע "פסטיבל בבית" אירוע הנקרא "סיפור לילה" ובו פרפורמרים מתחומים שונים מציגים את מרכולתם
לקהל המשוטט בין מדפי ספריית בית העם במרכז ז'ראר בכר.
לפני זמן מה הלכתי לראות את המייקטק בספריית הילדים בבית אריאלה. מסתבר שהוא פתוח רק אחר הצהריים ובכלל לא ברור אם יותר לי להיכנס (משלוש עד חמש הוא פתוח לכיתות ג' ומעלה ומחמש עד שבע לכיתות ז' ומעלה).
המייקטק הוא חדר לא גדול עם כמה מחשבים, מדפסת תלת-מימד ומתנדבים תיכוניסטים. המקום מזמין ילדים ליצור פרוייקטים עם נגיעות דיגיטליות, החל מתכנות בתוכנת סקראץ' ועד בניית רובוטים פשוטים או תכשיטים שניתן להדפיס במדפסת תלת-מימד.
זהו פרוייקט דומה לפאבלאב בחולון רק שכאן הוא מיועד לילדים בלבד וממוקם בתוך הספרייה הציבורית.
אז למה בעצם בתוך הספרייה הציבורית?
על כך עונה בכתבה של יעל חלק "בהארץ" (הפרויקט שמצליח להכניס ילדים לספריות 6.5.2015) ד"ר אורן צוקרמן שעומד בראש המיזם ומרים פוזנר מנהלת בית אריאלה:
צוקרמן מסביר שהפרויקט מבוסס על תרומה של משפחה אמריקאית, שהעניקה חלק מהונה של אם המשפחה, שרה פיין, שעסקה בחקר ספריות, וביקשה שהכסף ישמש ילדים בספריות באופן חדשני. פוזנר תרמה לצוקרמן את המונח הסוציולוגי "המקום השלישי" — אחרי הבית, בית הספר או מקום העבודה, אנחנו מבלים את זמננו במקום שלישי. עולה השאלה מה יהיה המקום הזה ומה תהיה השפעתו — מה ההבדל בין בילוי בקניון, או על הברזלים בכיכר, לבין בילוי בספרייה? בני נוער צעירים, בטווח הגילים 9–14, כבר עצמאיים, מסתובבים לבד, והפרויקט של צוקרמן מנסה להפוך את חלל הספרייה למקום שישאב אותם אליו.
התמונות שצילמתי לא מעידות על הפעילות השוקקת עליה מדווחת הכתבת. אצטרך להתגנב באחר הצהריים קרובים כדי לראות זאת בעצמי ולהבין האם זו באמת הפינה המלהיבה ביותר בספרייה עבור ילדים ובני נוער.
עוד על המייקטק: http://maketec.org.il/
ספר חדש טוען לחשיבותן של הספריות (דווקא) בעידן גוגל הנוכחי והעתידי.
המחבר, ג'ון פלפריי (John Palfrey) הוא עו"ד שעמד בראש ספריית המשפטים של הארוואד והיה אחד ממקימי DPLA – הספרייה הציבורית-דיגיטלית של אמריקה (ראו הסבר עליה בהמשך). בספרו Why Libraries Matter More Than Ever in the Age of Google הוא טוען שלמרות שגוגל מאפשר חיפוש מהיר של מידע ואמזון מתיימרת לדעת את טעמך הספרותי טוב יותר מהספרנית השכונתית (ולא מגיעה להצלחת הספרנית, לדעתו) הספריות הפיזיות חשובות גם היום. אם רק נסיר מהן את הילת הנוסטלגיה ונעמת אותן עם צרכיו של העולם והאדם בתחילת האלף הנוכחי נחיצותן ברורה.
ומהם הצרכים האלה? קודם כל – שוויון הזדמנויות. בעוד שלעיתים נדמה שלכל אדם יש סמארטפון בקצה האצבעות, גם היום הגישה למידע היא לא נחלתם של כולם וההבדלים האלה עומדים בבסיסו של חוסר השוויון המעמדי. מידע הוא כוח ולא משנה אם מדובר בגישה למודעות דרושים, בקריאת תיקון לחוק הבינוי או בחיפוש רנדומלי בויקיפדיה. הספריות הציבוריות, בכך שהן פותחות את שעריהן לכולם וללא כל תשלום, מאפשרות את הגישה החופשית למידע הזה ללא צורך בסמארטפון יקר ומשוכלל. פלפריי טוען שתפקיד הספריות הציבוריות הוא קריטי לגישור על חוסר השוויון הזה ויש להתייחס אליהן כמעוזי דמוקרטיה יקרים מפז.
אבל החשש הוא לא רק בחוסר הגישה למידע עליו גוגל ודומותיה חולשות, אלא גם לסוג המידע אותו הן אוספות ומתווכות. האינטרסים של חברות פרטיות שונים מאלה של הסקטור הציבורי וגם שם לספרייה צריך להיות תפקיד פעיל. החשש (או יותר נכון פחד מוות) של הכותב הוא להישבות בידי חברות פרטיות עם אינטרסים כלכליים שמנווטות ומעצבות את המידע לפי צרכיהן.
הוא מועיד לספריות את תפקיד המושיע. אבל איך? התשובה מעורפלת. דוגמא שיכולה לשפוך אור מסוים היא המיזם שהוזכר קודם – DPLA.
"הספרייה הציבורית-דיגיטלית של אמריקה" מבקשת לתעד את התרבות האמריקאית על כל גווניה, החל מהאוספים ההיסטוריים של הספריות הגדולות דרך היסטוריות משפחתיות שכותבים אזרחים פרטיים ועד בגד הים של הלן קלר (יש למישהו רעיון איך הם עשו לו דיגיטציה?). כל החומרים פתוחים בצורה דיגיטלית לאמריקאים (ואולי גם לשאר אזרחי העולם) באשר הם:
ניתן לגשת אל המיזם לא רק מהכיוון הצרכני אלא גם זה היצרני שמעוניין ליצור מידע חדש או לקשר בין חומרים קיימים בדרך חדשה. כך למשל ניתן ליצור אתר לעיירה המקומית ולהעלות תמונות מן ההיסטוריה שלה לDPLA או לנצל את המידע הקיים על מסעדות סיניות וליצור באמצעותו תפריט משלוחים און-ליין.
ובחזרה לספרו של פלפריי. לפיו, כדי שהספרייה תהיה רלוונטית בעידן המידע, עליה לוותר על הרבה הרגלים רעים ומושרשים ולשנות את פניה. כאן הוא חוטא, כמו רבים לפניו, באי–בהירות לגבי מה בדיוק צריך לעשות. ככה זה כנראה כשמדברים על העתיד. יחד עם זאת המסר ברור: היזהרו מן הנוסטלגיה! ספריית ילדותכם אינה ספריית העתיד וזה בסדר. יותר מכך, זה הכרחי. על הספריות ליצור נוסטלגיה חדשה שתתבסס על דרכים שוויוניות ומקוריות להנגשת ידע לכל אדם באשר הוא אדם.
פיילוט חדש בחולון, ממש מול המדיטק, מציג בתחנת האוטובוס ספרייה קטנה להנאת הציבור.
באי התחנה מוזמנים לשאול את הספרים ולהשיבם לאחר הקריאה וגם להוסיף ספרים משלהם על המדפים.
אם יצליח הפיילוט הפרויקט צפוי להתרחב גם לתחנות נוספות בעיר. היוזמה היא פרי שיתוף פעולה של המחלקה לחזות העיר ומחלקת הנוער בעיריית חולון וספריית המדיטק.
העיר חולון אינה הראשונה בהצבת ספריות הרחוב:
אין תחזית מרוטה יותר מזו החוזה את מותו של הספר המודפס.
כל אנשי הספר נוהגים לחזות את מותו כבר שנים, מי בהתלהבות ומי בפחד. מצד אחד עברה מכירת הספרים הדיגיטליים באמזון את אלה המודפסים ומצד שני דו"ח חדש באנגליה מראה עליה של 10% בביקורים בספריות הציבוריות (אבל אולי רק על מנת לגלוש באינטרנט בחינם).
גם בענף הספרים הישראלי העכשווי, שיש אומרים שהגיע לשפל שלא נראה כמותו, ספרים מודפסים מוסיפים לראות אור ולצידם, נכון, גם ספרים בפורמטים דיגיטליים.
אז הספר המודפס עוד לא נעלם, אבל יכול בהחלט להיות שבעוד חמישים שנה נראה פחות ספרים מודפסים והרבה הרבה יותר ספרים שיוצאים אך ורק בפורמט דיגיטלי.
מה תפקידה של הספרייה במהפכה המתמשכת הזאת?
האם עליה להקדים את המאוחר, להיות החדשה שבמחדשים וכבר מחר לפנות את כל מדפיה ולספק רק ספרים עבור מכשירים דיגיטליים? רק חשבו כמה מקום פנוי יהיה פתאום בתוך הספרייה, אותו ניתן יהיה למלא ב… במשהו אחר! למשל במסכים.
או שלספרייה יש גם תפקיד לשמור על מסורת הספר המודפס ולהמשיך ולהציג ספרים עם שידרה ונייר? מעניין שהגישה שאומרת שעל הספרייה להקדים את המהפכה ולפנות אוטוטו את הספרים המודפסים נשמעת בעיקר מכיוון הדור המבוגר בעוד ההיאחזות בפורמט המודפס שייכת דווקא לצעירים יותר.
בלתי אפשרי לחזות את העתיד, אבל חשוב כבר עכשיו להחליט מה גישתה של הספרייה הציבורית לאוסף המוצג בה ומה יחסה אל הספר המודפס. האם יש טעם להחזיק בספרים שתופסים מקום ומעלים אבק אם איש אינו שאל אותם בחמש השנים האחרונות?
הפיכתם לדיגיטליים בלבד תפתור את את הצורך להחזיקם על המדף רק בגלל שהשם "עגנון" רשום על שידרתם.
או שאולי עצם הצגתם על המדף חשובה דיה במרחב הציבורי הנקרא "ספרייה"?
נושא שממשיך להעסיק אותנו ואת הקולגות ברחבי העולם – כיצד למשוך אנשים לספרייה? האם יש צורך למתג אותה מחדש? מה צריך להיות טיב הקשר בין הקהל לספרנים (גם ובעיקר כשהקהל לא נוכח בספרייה)?
בתל אביב, לכבוד פתיחת ספריית הילדים החדשה, הופיעו כרזות בתחנות האוטובוסים:
פרסומת בתחנת אוטובוס לספריית הילדים בתל אביב
ובאי אורקני שליד סקוטלנד, הצליח הספרן למשוך את הקהילה בעזרת חשבון טוויטר שופע הומור:
בעקבות חשבון הטוויטר הוחזר לספרייה ספר אחרי 40 שנה
באחת מהספריות השכונתיות בחולון נתקלתי בספר שנוצר ביוזמה של עיריית חולון לפני ארבע שנים. זהו ספר קומיקס שיצרה דורית מיה גור ומספר את סיפורה ההיסטורי של חולון.
הספר גרם לי לחשוב מה יכול להיות תפקיד הספרייה הציבורית בתיעוד ובשימור ארכיון מקומי.
ברור שהספר המדובר יימצא בספריות בחולון אבל האם הספרייה עצמה יכולה ליזום ולעודד שימור ארכיוני של נושאים ואירועים מקומיים?
תשובה לכך מצאתי ביוזמה לאפליקציה (יישום) העונה לשם Archyve. יישום זה מאפשר לציבור להזין בקלות יחסית תמונות, וידאו ומסמכים הקשורים לאירוע מסוים, ולאחסן את החומרים
בקטלוג נוח ונגיש. אם נחשוב על יישום שכזה בתוך אתר האינטרנט של הספרייה נוכל לדמיין כיצד צוות הספרייה, כמו גם התושבים, יוזמים דפי ארכיון שכאלה הנוגעים לנושאים
ואירועים היסטוריים מקומיים. כך למשל יוכלו אזרחים להעלות ולשתף תמונות מראשית ימיה של חולון, קטעי וידאו שמראים את בניית הקניון או מסמכים אישיים בעלי עניין ציבורי.
הספרייה המקומית יכולה להיות ייחודית גם בזכות גישתה למקום בו היא ממוקמת ולשמר ולהציג ארכיון דינאמי הנוגע לתושבים ולמקום בו הם חיים.
נניח שאני עושה עבודה לבית הספר על המהפכה הצרפתית.
נניח שאני רוצה לעשות אותה בספרייה הציבורית הקרובה לביתי.
ואז, נניח, הספרנית מכוונת אותי לספר היסטוריה רלוונטי.
אבל היא עושה עוד משהו. היא ניגשת למחשב ובודקת מי מעמיתיה – מבין כל הספרנים בארץ – חובב/מתמחה/עוסק במהפכה הצרפתית. היא עושה את זה דרך רשת הספרנים שבה יש דפי פרופיל לכל ספרן. בדף הפרופיל הזה הספרן כותב קצת על עצמו, על תחומי העניין שלו, אוספים או התמחויות. הוא גם כותב שם איזה ז'אנר ספרותי מעניין אותו ומה הוא קורא כרגע. דרך חיפוש מהיר מגלה הספרנית שבספרייה באחד הקיבוצים בדרום יש אוסף לא קטן של ספרי היסטוריה ושהספרנית שם חובבת את רובספייר באופן אישי.
הספרנית ניגשת אלי ומספרת לי שאם יש לי שאלות אני מוזמנת לפנות בצ'אט (ביום כך וכך בין השעות כך וכך) לספרנית באותו קיבוץ.
כך אני מתוודעת לרשת הספרנים הזאת.
בביקורי הבא בספרייה אני מחפשת ספר פרוזה לקרוא ומרימה לידיי את "גדר חיה" של דורית ראביניאן, אני ניגשת למסוף הפנוי ומקישה בתיבת החיפוש את שם הספר. מיד מופיעים על המסך כל הספרנים שקוראים או קראו את הספר ואת הציון שהם העניקו לו. גם מצוין שם האם הספרן פנוי כעת לשיחוח (צ'אט) ואני יכולה לשאול אותו שאלות און-ליין.
או לחילופין אני ניגשת לעמדת המחשב ומקלידה שם של ספר שאהבתי מאוד. ספרנית שקראה אותו ופנויה לשיחוח ממליצה לי על ספרים אחרים בז'אנר.
פרויקט ספרייה 